דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים | עונת התרבות תשע"ט | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםרוח המקום > "המוהיקני האחרון" של "אגודת השומרים"
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
רוח המקום
אתרי מורשת בקרית טבעון
אוהל על הגבעה
"המוהיקני האחרון" של "אגודת השומרים"
הצופיות שלנו
שביל ראשית ההתיישבות הדתית - בין טבעון לשדה יעקב
שני אנשים - שתי תפיסות עולם... אותה ארץ
מיתוסים מקומיים על שומרים ורועים
תערוכה במגדל
"הרוח הטבעונית" - שתי נקודות תצפית
דת ואמונה בטבעון
כדורגל בטבעון
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
"המוהיקני האחרון" של "אגודת השומרים"

"היום לא הייתי מוכר" מודה בפני פרץ אמיר.

בשנות החמישים החזיק פרץ במניית יסוד של חברת "אגודת השומרים בע"מ", חברת שמירה שנוצרה כהמשך כלכלי למה שהייתה במשך כעשרים שנה קודם לכן "אגודת השומרים בא"י". מסיבות שונות מכרו פרץ וכחמשה עשר חברים נוספים את מניות היסוד שלהם למשפחת גיטלמן שהינה כיום בעלת השליטה בחברה המעסיקה כ-2500 עובדים ברחבי המדינה.

 

ינקל'ה גיטלמן, מנכ"ל החברה האיץ בי: "דבר עם פרץ, הוא המוהיקני האחרון..."

ינקל'ה הוא בנם של שאול ושרה גיטלמן שקברם ב"קברות השומרים" בסמיכות לקברם של ברוך וצלה פרידמן. שאול גיטלמן וברוך פרידמן היו ממנהלי האגודה לפני שהפכה להיות חברה כלכלית.

 

נסעתי לפתח תקוה לפגוש את פרץ אמיר, ולא ידעתי עדיין שאני עומד להיפגש עם "יקיר העיר" בשנת 2008 , כפי שמודיעה כתבה נרחבת על פרץ בעלון "כיוון חדש", עיתון גימלאי פתח-תקווה.

נפגשנו ב"בית שפירא", ביתו של אברהם שפירא, "זקן השומרים" שעמד בראש ארגון השומרים שהגן על המושבה הצעירה פתח-תקווה משנת 1890 עד 1920 , והיה שומר ראשו של הרצל בעת בביקורו בארץ באוקטובר 1898 .

 

 

בתמונה: פרץ אמיר ליד צדודית אברהם שפירא

 

 

 

 

בתמונה: השומר אברהם שפירא על סוסתו

 

 

"נולדתי באוקראינה, בעיירה יגרליק שליד אודסה" מספר פרץ, "אבי, שאול למבריצקי עלה כנער בודד לארץ בשנת 1906 והצטרף לאנשי דגניה, אולם אסון שקרה למשפחה באוקראינה גרם לו לחזור לשם. סבי, פרץ למבריצקי שעסק ביצור נעלים, נהרג בידי שודדים בנסיעה לאודסה לרגל עסקיו ומשפחתו נשארה ללא מפרנס. אבי חזר לעיירתו אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ופטלורה, הצורר האוקראיני הנודע, גייס את אבי ושלחו אל החזית האוסטרו-הונגרית. אבי, שהצטיין כחייל, נפל בשבי ההונגרים אך הצליח להימלט ולחזור אל משפחתו. שם פגש את אימי, קיילה לבית ראכוב, ובשנת 1925 כשהייתי כבן ארבע ואחי הקטן דב כבן שנה, עלו הורינו איתנו לארץ והתיישבו ב"עין גנים", אז מושבה קטנה ליד פתח תקווה."

 

פרץ חובש לראשו כובע קסקט של חטיבת "אלכסנדרוני" שבה שירת כמפקד פלוגה במלחמת השחרור, ואני מהרהר על האופן העמוק שבו משפיעה ההיסטוריה המשפחתית על מסלול חייו של אדם. אין ספק בליבי שסיפור הרצחו של סבא פרץ בידי שודדים וסיפור היותו של האב שאול חייל קרבי במלחמת העולם הראשונה היו גורמים חשובים בעיצוב עולמו של הנער פרץ למבריצקי מ"עין גנים".  ואכן, בסיימו את בית הספר, מצטרף פרץ לחבורת "הנוער העובד" בפתח תקווה ובהיותו כבן 15 הוא מתגייס ל"הגנה" עם כל חבורת "הנוער העובד".

 

"התגייסתי בשנת 1936 ל'הגנה' ועד היום לא השתחררתי " אומר פרץ בחיוך, ואכן כיום פרץ הינו נשיא ארגון ותיקי "ההגנה" בפתח תקווה והסביבה.  "הקמת גדר גבול הצפון בזמן המאורעות בשנים 1936-1939 הייתה מנוף כלכלי והזדמנות מצוינת ליישוב היהודי בארץ" ממשיך פרץ בסיפורו. " כאלף עובדים הועסקו על ידי חברת 'סולל בונה' וכמאתיים שומרים, אנשי חי"ש של 'ההגנה' שחומשו בנשק על ידי הבריטים, שמרו עליהם ועל הגדר מפני חבלות של הערבים. השומר מרדכי יגאֵל ריכז את כל נושא השמירה בגדר הצפון, והמפקד הישיר שלי היה אייזיק אֶשל, אביו של רב חובל נמרוד אשל. המחנה שלנו נדד לאורך גבול הצפון, ובין השאר חנינו ליד היישוב הערבי מַלַכיֶה, שאנשיו התעמתו איתנו".

 

 

בתמונה: הבנייה בגבול הצפון

 

 

 

 

בתמונה: איזיק אשל ושוטרים בריטיים בגבול הצפון

 

 

 

 

בתמונה: קטע גדר שהופל

 

 

השומר מרדכי יגאֵל היה תושב קרית עמל ובני משפחתו גרים בקרית טבעון גם כיום. יגאֵל היה ממייסדי "אגודת השומרים בא"י" וממקימי "החווה" ב"פינת השומרים", על הגבעה שממול לבית זייד.  "הוא היה כמו סבא עבורי" מספר פרץ, "אדם ישר ובעל השקפת עולם ציונית שהיה מוכן לעבור בעדה באש ובמים. באותה תקופה סיירנו בדרום לבנון ואני הצטרפתי אליו כעוזר ושומר ראש במגעיו עם תושבי דרום לבנון. עד היום אני מכיר את דרום לבנון יותר טוב מאשר את צפון הארץ" מתוודה לפני פרץ.

 

כשהסתיימה בניית הגדר, נשאר שם פרץ לעוד כחצי שנה כמפקד "נודדת" - טנדר נוטרים לשמירת הגבול. באותו זמן הורע מצב הביטחון ורבו ההתקפות על ישובים במרכז הארץ ופרץ נקרא לרעננה, שם נתמנה כמפקדו של "משמר נע"- יחידת נוטרים ממונעים בטנדר.

"תפקידנו היה להיות משמר נע ולסייר באזור המזרחי של פ"ת בואך ראס אל עיין, שמירה על פסי הרכבת וכן גיחות לעבר ישובי הערבים, במיוחד ערב אבו קישק, וצפונה עד אום חאלד (נתניה)" מספר פרץ בעלון "כיוון חדש".(גליון 104 ). כשבע שנים שמר פרץ באזור המרכז המזרחי ואז, במחצית השניה של שנות הארבעים חלה תפנית בחייו.

 

 

בתמונה: יחידת השומרים של פרץ אמיר

 

 

"גוייסתי לארגון הקבע של 'ההגנה' ומוניתי לעוזרו של משה בראון, קצין הבטחון של כל מפעלי הנשק הסודיים של ארגון ה'הגנה'. היו לנו מפעלי נשק בעומק הקרקע ב'גבעה' ליד קיבוץ נצר סירני, ומפעל יציקת 'כדים'- הלא הם פצצות המרגמה (פצמ"רים), בפרדסי תל מונד. המיקום של מפעל ה'כדים' בפרדסים נועד למנוע מעין ה-CID, הבולשת הבריטית, להגיע אלינו, כי כל הפרדסים היו בידי שומרים שלנו חברי ה'הגנה', אולם המיקום בחולות היה מאד לא נוח והעברנו את המפעל לפרדס של שֶפְס גינזבורג, מול מגרש דן בפתח תקווה."

 

 

בתמונה: פרץ באימונים

 

 

 

"היינו יוצאים לניסויי ירי בדרום, בואדי שבין רוחמה לדורות, ושם ניסינו להגדיל את טווח המרגמה מ2000 מטר ל2250 מטר על ידי הגדלת כמות החומר ההודף של מטען המרגמה".

כניסתו של פרץ למעגליים הפנימיים ביותר של הפעילות החשאית של ה'הגנה' חשפה אותו לנושאים רבים כגון ייצור הנשק, מודיעין, בטחון פנימי. " היו גם בוגדים" מספר פרץ, "היינו צריכים להיזהר ועסקתי גם בנושאי בטחון הפנים ובין השאר פעלתי בעניין עם גואֵל לויצקי איש קיבוץ אלונים. (גואל לויצקי הוא האיש אשר הביא את המידע לגבי זהות רוצחו של אלכסנדר זייד. (י.א.))" .

 

"כשפרצה מלחמת השחרור 'ברחתי' מהמנגנון והצטרפתי לגדוד 145 של חטיבת "אלכסנדרוני". מוניתי למפקד פלוגה ב'. הוצבנו מול טול-כארם ושם 'חטפנו' תשעה ימי הפגזה של תותחי 125 פאונד של הצבא העיראקי."  בתום הקרבות מונה פרץ אמיר כעוזר קצין המודיעין של פיקוד מרכז ובתפקיד זה השתתף בדיוני ועדת שביתת הנשק עם ממלכת ירדן. הוא השתחרר בשנת 1952 בדרגת סגן אלוף לאחר שמונה למפקד "נפת מודיעין".

 

"חזרתי ל'אגודת השומרים' וייצגתי את עניינם של השומרים ואנשי הבטחון בוועד הפועל של ההסתרדות" מספר פרץ. "שאול גיטלמן היה הרכז האחרון של ה'אגודה'. הוא החליף את אריה בן יעקב שהצטרף לשרות הבטחון, והיה רוכב על אופנוע בכל הארץ, מקבל עבודות ומתאם את מקומות השמירה לחברי האגודה. באותו זמן החלה ההתארגנות של 'אגודת השומרים ' כעסק כלכלי לכל דבר. הפעילות שלי בהסתדרות הייתה בניגוד עניינים להיותי בעל מניה בחברה, וזו אחת הסיבות שבגינם מכרתי את המניה שלי למשפחת גיטלמן." נאנח פרץ. "אבל היום לא הייתי מוכר".

 

לסיום בקשתי מפרץ לציין שמות של מספר חברים שחקוקים בזכרונו במיוחד מתקופת "אגודת השומרים":

"מרדכי יגאֵל - סיפרתי עליו קודם. הושפעתי ממנו ומדמותו, היה לי כאב.

דב קוזצ'וק - היה מראשוני הרועים וממייסדי "אגודת השומרים". רחל אשתו הלכה איתו לכל מקום, כאשר הוא שמר בפרדסי רעננה היא שמרה איתו וכאשר הוא התגייס לבריגדה בצבא הבריטי גם היא התגייסה.

(בנם אורי (קוזי) התגייס לפלמ"ח בשנת 1946 ושירת בחטיבת "יפתח" במלחמת השחרור, הקים משק בכפר יחזקאל. נפל בקרבות מלחמת "יום הכיפורים" והשאיר אחריו את אשתו ציפורה ושלוש בנות (י.א.))

יעקב פיינברג - היה השומר השני בגבעת בורוכוב (גבעתיים), ואחר כך היה מפקד הגוש כולו. הוא היה קשור למפעלי הנשק הסודיים של ה'הגנה' ועסק בתפקיד הרגיש והמסוכן של חלוקה והפצת התחמושת והנשק שיוצרו במפעלי התעשיה הצבאית החשאית של ה'הגנה'."

פרץ אמיר ואשתו אסתר גרים בדירה צנועה בפתח תקווה. לשניהם אלו נישואים שניים ולהם ילדים מנישואיהם הראשונים. לשניהם- רוב בריאות ונחת.

 

ראיין וכתב: יגאל אורן

 

 

 

 


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist