דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים | עונת התרבות תשע"ט | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםסיפורי תושבים > אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
בצלי הצבעוני
יהודית צוויק
זכרונות טבעון בראשיתה - ראובן גלזר
בקרבות על ירושלים - משה כצנלסון
משה כצנלסון - ימאי ולוחם
"הרופא-הפועל" בעיני עצמו - ד"ר בלומנטל
איפה הייתי ביום ה' באייר תש"ח
חיילים במחנה
אל תבכי ילדה
קבוצת הרועים
"פחדים"
"פרשת העניבות"
"הגדודנים"
נערת הרזיסטנס
אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה
אביבה וגד יגאל - פגישה שנייה
מפות - ומה שמאחוריהן
חרש הברזל
"השומר על הסוס" שוב משקיף על העמק
מי העזיז הזה?
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה

ראיינו: שפרה לשם ויגאל אורן

כתב: יגאל אורן

 

 

תקופת שנות דור הינה כעשרים וחמש השנים שבין הורים לילדיהם, אולם לעיתים נוצר פער דורות במשך תקופה קצרה בהרבה.

 

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים כנראה שכל חמש שנים לערך נוצר דור שמבחינה מהותית גיבש תפישת עולם שונה מקודמו.  נער שהגיע ל"בר מצווה" בתחילת שנות השלושים רצה להיות "שומר". אם הגיע למצוות באמצע שנות השלושים - רצה להיות "גפיר" או "נוטר" אולם מי שהגיע לגיל זה חמש שנים מאוחר יותר כבר הצטרף ל"פלמ"ח" או לאחת המחתרות הקטנות יותר "אצ"ל" ו"לח"י".

 

באירופה היה השינוי עז בהרבה: התבגרות בחלוף שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים היתה התנסות בשינוי טוטלי של תפיסות וערכים. לדור שלפני והדור שאחרי כמעט ולא הייתה שפה ערכית משותפת.

 

אביבה וגד יגאל שייכים לדור המהפכים הזה.

אביבה, נערת ה"רזיסטאנס" מצרפת של הכיבוש הנאצי,  גד - פלמ"חניק בן 86 , גרים בקרית טבעון כחמישים ושמונה שנים.  שורשיהם מתפרשים בכל הארץ ובאירופה.

 

 

 בתמונה: גד ואביבה יגאל בפתח ביתם בקרית-טבעון

 

 

 

אביבה:  "אני חולמת בצרפתית, אם כי לשון אימי היא גרמנית. חלף זמן רב לאחר שעליתי לארץ בעליה הבלתי לגלית, עד שהייתי מוכנה לספר שמוצאי מגרמניה."

ספורה של אביבה יכול היה להיות כשל רוב העלייה "היקית" מגרמניה  אלמלא  אופייה העצמאי ועוז רוחה.

 

אביבה נולדה בפרנקפורט ושמה אז אינגבורג, בת בכורה למשפחת ד"ר יוליוס סימון, עורך דין ונוטריון מצליח בגרמניה של תקופת ויימאר.  באפריל 1933 חוקקו הנאצים את חוקי האפלייה שאסרו, בין השאר, על עורכי דין יהודיים להופיע בבתי משפט בגרמניה. האב נמלט לצרפת, הילדים הקטנים נמסרו למשפחות סבא וסבתא ולמשפחת האומנת ואינגה עם אימה הצטרפו אל האב.  

מילדותה גדלה אינגה-אביבה כמי שלוקחת אחריות על הוריה ועל אחיה הקטנים ממנה. לאחר שנמלטה המשפחה מגרמניה הנאצית לצרפת, שבה אביבה בהסתר כדי למלט את אחיה שנשאר מאחור. כאשר התברר שבצרפת נותרו ילדים יהודים שהוריהם נלקחו למחנות הריכוז, הצטרפה אינגה סימון בת העשרה לתנועת "הצופים" והחלה לנוע על אופניה ברחבי צרפת הכבושה, לאתר את אותם ילדים ולשכנם במקומות מסתור ומשפחות אומנות. 

אחד המרכזים של פעולה זו היה במואַסק  (MOISAC) שבדרום צרפת.

 

היה במעשי נערותה להצביע על דרך חייה : עצמאית בשטח, עיסוק מתמיד בשלומם של ילדים , יוזמת וחותרת כנגד הקשיים. חבריה אמרו לה "את מביאה את האביב עימך" ואינגה שינתה את שמה לאביבה.

לאחר תקופה של טיפול בניצולי השואה ועקורי מחנות בדרום צרפת והכנתם לעלייה הבלתי לגלית לארץ, עלתה אביבה לארץ באניה "תל-חי" . משה סנה הציע לה לחזור לצרפת ולהמשיך במבצע העלאת ילדים כמקודם, אולם מכר מאנשי הפל"ים הציע לה לנסוע אל חבריו בקיבוץ "בית קשת" . היא נסעה.

 

גד: " אמא אמרה לי שאני גד יגאֵל אבל גם גד מלמד כי שם נעוריה של אמא  היה מלמד. פעם שברתי כוס . באתי לאמא ואמרתי לה: 'היו שני ילדים. האחד גד יגאל והשני גד מלמד. גד יגאל שבר כוס, אני גד מלמד...'" 

אופיו של גד עוצב בעיקר על ידי אימו, חיה יגאֵל, אם כי גם נוכחותו של אבא, השומר מרדכי יגאֵל הורגשה . " כשהיה לאמא קשה עם אחותי שרה היא הייתה אומרת לאבא:  'יגאֵל, טפל בה...' " .

גד נולד בשנת 1923 ב"רמת רחל", לשם הגיעה משפחת יגאל עם "גדוד העבודה". כשהיה בן שנתיים עברו הוריו ל"שכונת הפועלים" ליד "בית הכרם". שם הקים מרדכי משק חלב שאת תנובתו סיפק לאנשי ירושלים. חיה שהיתה אחות מוסמכת במקצועה טיפלה בתקופה זו גם ברחל המשוררת שכבר היתה חולה מאד.

 

בתמונה: חיה יגאל

 

 

 

 

 

בתמונה: משפחת יגאל, 1936.  

 

 

בית הספר היסודי היה שלוחה של בית המדרש למורים . דוד ילין ודוד בנבנישתי היו בין מורי בית הספר. כל ארבעת הילדים לבית יגאֵל הלכו לתנועת הנוער "המחנות העולים", והיא שעיצבה את השקפת עולמם.

גד למד בבתי ספר שונים: בית הכרם, שכונת בורוכוב, כפר גלעדי, קיבוץ יגור, גבעת השלושה. אך דרך חייו הבוגרים עוצבה סופית בבית הספר החקלאי "כדורי" שבו החל ללמוד בזמן שאביו היה "מוכתר" הבנייה של "גדר גבול הצפון".

במהלך הלימודים ב"כדורי" הצטרף גד עם כל בני מחזורו לפלוגה א' של הפלמ"ח שיגאל אלון היה מפקדה. בקיץ שבין שנה ראשונה לשנייה עברו קורס טירונות פלמ"ח בקיבוץ "אלונים", בפיקוד של יצחק רבין. בסיום שנת הלימודים 1941 , בימים האפלים של התקפת רומל באל-עלמיין, נשלחה הפלוגה לכפר מנחם  בדרום, בכדי להשתתף בהגנה מפני פלישת הגרמנים.

כשחלפה סכנת הפלישה עברה הפלוגה למושבה "כינרת", ומשם יצא גד עם חלק מחבריו לקורס מ"כים. לאחר הקורס נשלח גד לקבוץ "איילת השחר" כמדריך ספורט לקבוצת "שיפור הים"- נערים תל אביביים "זרוקים" שהגיעו ועברו הכשרה לקראת גיוס לפלמ"ח.

 

שיתוף הפעולה בין השלטון הבריטי בארץ ובין היישוב היהודי לא נמשך זמן רב, וכשחלף האיום לאחר מערכת אל עלמיין והפלישה לסוריה, נותר הפלמ"ח בבעיה כלכלית וחלק מהמגויסים עברו ל"רזרבה".

בשנת 1944 החליטו גד וחבריו ה"כדוריסטים" מהפלמ"ח להקים קיבוץ ועלו לאדמה שנרכשה בקרבת כפר תבור ליד שבט ערב א-זביח, קיבוץ "בית קשת".

 

ביום גשום של מאי 1946 הגיעה ל"בית קשת" נערה יחפה, מחזיקה את סנדליה הלבנים ביד לבל יתלכלכו בבוץ העמוק. אביבה, דיברה עברית בקושי, אך למדה מהר את שפתה החדשה. היא הצטרפה לקיבוץ והשתלבה בעבודה. ב"שבת השחורה", כשהבריטים באו לחפש נשק במחנה הפלמ"ח בג'וערה, היא עבדה שם כטבחית ועמדה על פתח הסליק.

 

החברוּת של אביבה וגד צמחה באיטיות.

גד היה רכז הביטחון של היישוב הקטן וה"זבייחים" העויינים היו איום מתמיד .

בשנת 1947 נישאו, ובמרץ 1948, בעודה בבית חולים עפולה לאחר לידת הבן הבכור, התחולל הקרב שבו נפלו שבעה מאנשי הקיבוץ. גד לא הגיע לבקר ואביבה הייתה בטוחה שמשהו קרה לו. אף אחד לא סיפר לה מה קורה.

 

 

 

 

 

 

בתמונה: גד, אביבה ובניהם גיל ויורם

 

 

 

"הקיבוץ היה במצב קשה... ובעצם נשאר כך עד היום" אומרת אביבה.

בנם השני נולד עם מום בלב, ובגיל צעיר נפטר.

"הבנתי שקיבוץ זה לא מקום לחולים לזקנים ולנזקקים", אומרת אביבה בתארה את אכזבתה מחוסר האמפטיה של חברי הקיבוץ עם אסונם.

 

מוקי צור מתאר את תקופת הפילוגים ומשבר הקיבוצים של ראשית שנות החמישים כ"גל ההדף המשני" של "מלחמת השחרור". לטענתו היקף האבדות העצום ביישובים הקטנים פשוט קרע את הלבבות ובא לביטוי בזעזועים חברתיים קשים.

 

גד ואביבה עזבו את "בית קשת" ועברו לגור אצל הוריו של גד, מרדכי וחיה יגאֵל תושבי קרית עמל של תחילת שנות החמישים, ופתחו פרק חדש בחייהם.

 

 

 

 

**  המשך סיפורם המרתק של אביבה וגד יגאל -  בפגישה השנייה  שנערכה עמם. 

 

 

 

 

 

 


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist