דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים | עונת התרבות תשע"ט | הודעות חשובות! | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > הארכיון ההיסטורימסיפורי המקוםסיפורי תושבים > "פחדים"
הארכיון ההיסטורי
אודות הארכיון
"ישראל נגלית לעין" - אלבומי טבעון
סיפורה של האנדרטה
אירועים ותערוכות
תערוכות במגדל המים ההיסטורי
סיפורי מאבק ותקומה
"זיכרון מקומי" : אנדרטאות זיכרון בקרית-טבעון
"טבעון שלי" - פעילות חינוכית
מסיפורי המקום
סיפורי תושבים
בצלי הצבעוני
יהודית צוויק
זכרונות טבעון בראשיתה - ראובן גלזר
בקרבות על ירושלים - משה כצנלסון
משה כצנלסון - ימאי ולוחם
"הרופא-הפועל" בעיני עצמו - ד"ר בלומנטל
איפה הייתי ביום ה' באייר תש"ח
חיילים במחנה
אל תבכי ילדה
קבוצת הרועים
"פחדים"
"פרשת העניבות"
"הגדודנים"
נערת הרזיסטנס
אביבה וגד יגאל - פגישה ראשונה
אביבה וגד יגאל - פגישה שנייה
מפות - ומה שמאחוריהן
חרש הברזל
"השומר על הסוס" שוב משקיף על העמק
מי העזיז הזה?
אירגון ומפעל
אירועים בקורות הזמן
תהליכים מעצבים
רוח המקום
שורשים תרבותיים בראי הארכיון
"מסביב"
גלריה "תמונוטבעון"
תמונות מן העבר
"פחדים" : זכרונות מחיי המחנה של קרית-עמל הותיקה (1939).
מאת רות רבאון 

 

 

"אמנם בשנה הראשונה לחיי המחנה וגם בשנה השניה - עת ישבנו כבר בבתים - היינו בעינינו ואף בעיני האורחים הרבים, שפקדו אותנו בשבתות ומועדים - חלוצים אמיצים לכל דבר. אולם בתוך תוכנו קינן פחד תמידי והפחד הפך לרובד, למשקע בנפשנו.

 

ולא בנשים ובילדים בלבד מדובר, אלא אף בגברים. תחושת הפחד לא היתה בלתי מבוססת.

 

היו אלה שנות המאורעות, בקרית חרושת הסמוכה הציתו הכנופיות בית על יושביו.

מידי פעם שמו אש בקטע של צינור הנפט שעבר סמוך למפעל המים של הקישון לא הרחק מקיבוץ "שער העמקים". רעש ההתפוצצויות היה מחריד. כמעט ערב-ערב נשמעו יריות מסביבנו. מדי פעם "נבחר" ישוב אחר בשכנותנו כמטרה לפעולה. אחד מחברינו שגר בבית האחרון ברח' קרן הקיימת, נהרג ביריה דרך החלון. כדורים נכנסו לקיר בית שהתנוסס בבטחון עצמי רב על הגבעה (עכשיו רח' זבולון). אחד מחברינו נפגע מכדור ונשאר צולע עד היום הזה.

 

 

 

"הסיבוב המסוכן" - מקום מארב כנופיות.

 

 

הרופא שהיה אמור לטפל בנקודה החדשה היה איש צעיר, עולה חדש מגרמניה, הוא התגורר במחנה של קיבוץ אלונים ואפילו היה חבר בו. מחנה אלונים היה במקום בו נמצא כיום רח' הבונים. המרחק ממנו למחנה שלנו אמנם לא היה רב, אבל הפריד בינינו חורש אלונים סבוך.

 

אם לא העמידו לרשות הרופא גפיר עם רובה - לא בא כלל למרפאה. גם כשהיה חשש שבתי הקטנה לקתה בדיפטריה הוא לא זז מן הקיבוץ.

 

רוב הנשים עם ילדיהן התאספו מרדת הלילה בצריף המוארך, שהיה מחולק מחיצות לצרכניה, בית ספר, מרפאה וחדר הנשק. חדר בית הספר -  שהיה הגדול בחדרים -  היה מוגן מבפנים על-ידי קיר מגן כפול שמולא חצץ עד לגובה החלונות. אז האמינו שכל כדור חודר נעצר על-ידי החצץ, ולא יבולע לילדים.  הכל - מגדול ועד קטן - הכירו והבינו את ההוראות שבעת יריות - ראשית חוכמה להשתטח על הרצפה.

 

אמנם היה שם רעש צורם. קשה להבין איך נרדמו הילדים בהמולה הבלתי פוסקת, אולם קיר המגן השרה באמנות הרגשת בטחון.

 

אני הייתי אולי האם היחידה שנשארה עם ילדיה בצריף המגורים העלוב על קירותיו הדקיקים, הסדוקים. אולם, גם אני לא הפקרתי אל ילדי - חס וחלילה, השכבתי אותם באמצע החדר, מוקפים ומוגנים מכל צד על-ידי כסתות. נוצות נחשבו גם כן באמצעי בדוק, כי הכדור אמור היה להיבלע בתוך סבך הנוצות.

 


אפילו כשזכינו כבר לדור בבתינו החדשים (אמנם עדיין ללא מקלחת וללא בתי שימוש), לא סר הפחד מאיתנו. בכל מצב קריטי עברו משפחות מהרחוב שלנו - אלכסנדר זייד - ללון אצל משפחת גרינקר, משפחה, משפחה הביאה עימה את מזרונה. בית גרינקר היה הבית האחרון. מכיוון שמאחוריו איים היער הסבוך, בו שרצו כנופיות, הקימו מאחוריו מגדל קומתיים עשוי בטון משוריין - סגולה נגד חדירת כדורים. בתוך המגדל גם לשומרים היתה הרגשת בטחון. אני גרתי בבית האחרון בצידו השני של הרחוב. לא היה כסף להקים שני מגדלים. גם הפעם לא לקחתי חלק בלינה המשותפת. כשהמצב היה רציני ביותר באו השוטרים, גערו בי על קלות דעתי וציוו עלינו לעבור לבית גרינקר.

 

 

 

רחוב הכרמל בעת בנייתו.

 

 

 

היתה אז שנה גשומה. כל השטח היה מכוסה כלניות ססגוניות ונרקיסים. הסביבה היתה יפה להפליא. יצאתי עם התלמידים לטייל. מתוך היסח הדעת הגענו עד למקום בו מתחיל עכשיו רחוב הכרמל. עם שובנו קיבלו אותנו האמהות המפוחדות בחרדה ותרעומת, הרי סיכנתי את חיי הילדים. הבינותי אותן והתנצלתי.

 

דרך אלרואי אפשר היה להגיע לתחנת הרכבת, הלא היא רכבת העמק המפורסמת שקישרה אותנו עם עמק יזרעאל ועמק הירדן. האמיצים שבנו השתמשו בה בבוקר. איש לא היה מעלה על דעתו לחזור בדרך זו לפנות ערב, אפילו לא בליווי גפיר עם רובה.

 

בכמיהה בלב שלחנו מבטים נוגים לגבעות היפות מעבר לכביש לכיוון טבעון של היום. מה יפה הנוף בשטח האסור! עבורנו היה זה "פתח לנד". זכורתני כי שכנתנו במחנה נכנסה אלי לרגלי איזה עניין. פתאום נשמעו יריות. בנה, תלמיד בכיתה א', שיחק בחוץ.

האם עמדה כמאובנת מרוב פחד, עמדה קפואה במקומה, כנציב מלח. כאשת לוט.

אני אצתי החוצה, מצאתי את הילד והכנסתי אותו פנימה. רק אז התעוררה האם מן ההלם.

 

פעם לא הגיע לחם לצרכניה. לא יכולנו לנהוג כעצת מלכת צרפת - מרי אנטואנט - לאכול עוגות, כי גם עוגות לא היו. אף הקמח אזל מזמן. נתמלאנו יאוש, לא היה לחם לפי הטף.

 

עדית גרינקר - ידידתי ושכנתי ממול - ואני, החלטנו שמצב זה אסור שיימשך. גמרנו אומר לרדת דרך היער לשדה יעקב ולהביא לחם. מובן שלא סיפרנו מאומה לאיש, איזה בעל היה מסכים למעשה טרוף שכזה? הצטיידנו בסלים, ובשעות המוקדמות של אחר הצהרים חמקנו בחשאי מן הבית. בלב פועם עברנו את היער והגענו בשלום לצרכניה של שדה יעקב. עובדי הצרכניה והלקוחות הסתכלו בנו מבוהלים כאילו ירדנו מן המאדים:

 

"ניתן לכן כיכרות לחם כמה שאתן רוצות, נמלא לכן את הסלים כמה שתוכלנה לשאת - אולם ליווי בשבילכן אין לנו ולא ניתן לכן בשום פנים ואופן לעבור שוב את היער".

 

הכביש הראשי היה שומם כנוף ירח, הלב הלם כמו פטיש. מי אורב שם מאחורי השיחים? הפחד ממש חנק אותנו, אולם התעקשנו ולא חזרנו לשדה יעקב. סמוך לכביש הטורקי נתקלנו במשמר האנגלי. הוקל לנו. השניים הביטו בנו - עמוסות סלים מכל צד - כאילו אנו דמויות רפאים. הסברתי להם באנגלית שוטפת את כל הענין. הם נתמלאו יראת כבוד בפני אמהות עבריות כאלה והעלו אותנו ואת סלינו על הסוסים.

 

השומרים על-יד השער הראשי נבהלו לא מעט. הודינו לג'נטלמנים שלנו בלבביות וסגרנו מאחורינו את השער בקפידה רבה.

 

לימים כשראיתי את הסרט הצרפתי "שכר האימה" הרהרתי בלבי: סלי המזונות שהבאנו אז משדה יעקב אף הם היו בגדר "שכר האימה".

 

איני מסתכלת מאחורי בנוסטלגיה, אולם מדי פעם - בשוטטי ברח' הבונים, בשיכון האלה - בשטח העתיקות, בסמינר "אורנים" או בעמדי על הגבעה היפה עליה מתנוססת האנדרטה ומעבר לה טבעון המרהיבה - אני חשה ביתר שאת את הפלא שהתחולל ממש מול עיני בתוך פרק זמן לא ארוך.

 

האגדה - הפכה למציאות. זה חזון וזה שכרו."

 

 

 

רות רבאון ז"ל היתה מהמתיישבות הראשונות בקרית-עמל, ומורה בבית הספר. 

בתה, ניצן רבאון ז"ל, נהרגה בפעולת איבה בשנת 1949 ומונצחת באנדרטה המרכזית לזכרם של חללי קרית-טבעון שנפלו במערכות ישראל.

 

 

 

 

תודות:

לשלומית צוקר ואביבה אופז, מתנדבות הארכיון ההיסטורי של קרית-טבעון.

למיכל רייך, מתנדבת מרכז ההנצחה, על תימלול הסיפור ועיבודו למחשב. 


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist