דף הבית | קטלוג וספריה | לוח אירועים | הודעות חשובות! | עונת התרבות תשע"ט | קיץ לילדים | קייטנה למבוגרים | צור קשר | פייסבוק |
דף הבית > גלריהארכיון תערוכות וקטלוגים > "מתעסקות עם אלוהים"
גלריה
אודות הגלריה
עכשיו בגלריה
תערוכות בקומה העליונה
תערוכות במגדל המים
תערוכות תלמידים
ארכיון תערוכות וקטלוגים
"אנתולוגיה" - נעמה בן יוסף
"בית גידול"
"הולך אל עצמו"
"העיקר לא להיות צבוע"
"חיות אחרות" ; "על ההתבוננות"
"חיות רחוב" ; "אנתולוגיה"
"יפה להחריד" ; "מחוזות זיכרון"
"כבר חוזר" ; "יהיה בסדר"
"מתחת לשטיח" ; "הצלם הקטן"
"סיפור כיסוי" ; "עטויות"
"עבודה זרה" ; "סדרים"
"על גיבורים" ; "אל גיבור"
"שטח הפקר" ; "שכול ומחול"
"שיעור באמנות" ; "דיוקנאות"
אלפיים ומאה עוקבים
אש קטנה וחלב
אתי אברג'ל "ברוש לאור ירח"
דורית רינגרט
חיות רחוב - ליבי קסל וטליה סיוון
מוצק SOLID
מראה דרך
נטה צפון על תוהו ; חצי עיגול שלם
ניר דבוראי
ענבל ניסים
שלוש תערוכות יחיד
שני ציירים
תערוכת גאלה 2017
תערוכת מכירה - ערב גאלה, פברואר 2016
אריק בוקובזה - צבאות
יצחק גולומבק
ורוניק ענבר
"יופיו של הצער"
טיטאטאן
"תחנות הראווה של הזמן" ; "שקט"
"אני מפה"
עבודות מוקדמות - אורי קלוס
"יבשה"
"לא כאן לא עכשיו"
"משענת זרה"
"דברים"
יחיד/רבים - תערוכה קבוצתית
שבע שנים - רם סמוכה
"סיריוס" - אלה ליטביץ
"Not For Sale"
"מצליבים שפתניים מורכבים"
"גיא היה פה"
"המראה הטבעי"
3 תערוכות יחיד
Getaway
"ניסויים בחלל סגור"
"חשבונות פתוחים"
"מנגינה גרמנית" : שוקה גלוטמן
תערוכת צילום : ליטל זקין
תערוכת צילום : דנה פורת
תערוכת צילום - עמירם ערב
"נעורים"
כל המקומות הנפלאים ההם
"יום טוב ללבבות"
האגף לתכנון ומאגיה
קונסרב
"אנטילופה אוסטרית" ; "רצפת הייצור"
"מתעסקות עם אלוהים"
"לאורך ולרוחב"
"טבע שני" : תערוכת צילום
"עין בעין" ; "NEVERLAND"
אירופה, אירופה?
לעתים קרובות הוא דיבר על לעזוב
כבר באים - Coming Soon
תחריט
נופי סף
עשרים השנים הראשונות - תערוכת מחווה לאסתי רשף
תנאים
פעילויות בגלריה
מפגשים וימי עיון


בסיוע משרד התרבות והספורט
"מתעסקות עם אלוהים"

מתעסקות עם אלוהים

אוצרת: אפרת פלד שדה

 

29.8.10 - 9.7.10

 

הפתיחה: יום שישי 9.7.10 בשעה 11:30

 

שיח גלריה עם האמניות בשעה 12:00

 

להגדלה הקישו על גבי התמונה

 

 

 

 

אירוע נעילת התערוכה

"מתעסקות עם אלוהים"

יום שישי 3.9.10 בשעה 11:00

 

 

 

 

 

 

מתעסקות עם אלוהים!?

 

הכותרת הפרובוקטיבית של התערוכה  טומנת בחובה שאלה הדורשת התעכבות. מה טיבה של העשייה האמנותית של אמניות באמונה?

האם המרחב האמנותי שבבסיסו עומדת הזיקה הבלתי ניתנת להתרה בין רוח וחומר, בין חושניות להמשגה מציע לנשים  כר פעולה שנבצר מהן בעקבות  השליטה גברית החוצה דתות וזמנים ? האם ה"התעסקות" באלוהים מכריזה מראש על מעמדה הנחות מזו של  עבודת קודש? נדמה, שהפרובוקציה עושה את שלה ופותחת את היצירות וההקשר בו הן מוצגות  לפרשנות רחבה תוך שימוש בהיפוכים.

 

השימוש היומיומי בפועל "להתעסק" מעלה קונוטציות של  דבר-מה ארצי מאוד, משהו שלשים בו, נוגעים בו, "מבזבזים" זמן  בקידומו, מנהלים עליו משא ומתן ואף סוחרים בו. לעומת המונח המכובד "עיסוק" שבו אנו מתייחס לפרופסיה, למקצוע,  להתמחות ,ה"התעסקות" מעוררת תחושה קלה של אי נוחות טורדת  או לחילופין אף משהו צדדי, אם לא לומר על גבול האסור. הארוטיות שנרמזת ב"מתעסקות"   נתפסת כסוג של הסגת גבול. ההקשר המיני הדבק ב"התעסקות" גם אם אינו מצביע בהכרח על קשרים אסורים יש בו  בהחלט נימה של זלזול או הפחתת ערך. אכן, נדמה שנשים נתפסו ברב התרבויות עד לא מזמן  כ"מתעסקות" בדברים קטנים וזוטרים...  השימוש המהופך בהפוכים  שבין  הרוחני ונשגב לבין הנחות וזניח, בין המותר לאסור  מתגלה  כאסטרטגיית פעולה.

 

יתכן  אם כך, שמתעסקות עם אלוהים  רוצה לומר משהו על תפקידה החברתי של האמנות, על מקומן של נשים באמנות ובדת, ועל היכולת להציע חלופות למקום ולתפקיד המצופים. משהו הנמצא בתווך בין העולמות, זה החילוני וזה הדתי,  זה של האמנות וזה של הדת. ומעבר לכך ובצורה מרומזת לרב, גם משהו על יחסים בין המינים ועל הבנייתם של גבולות, הגבלות ופריצתם.

 

שלושה נושאים עיקריים המתקיימים בתערוכה ומשתלבים האחד בשני : המסע, לחיפוש  מקום אישי ומוכלל,מכיל ומאפשר  הגוף -  הבוחן את גבולות האני הגופני ואת מרחבי הפעולה שלו  נוכח ההבנייה החברתית-דתית וטקס ופולחן - כפרפורמנס חזרתי, כבמה בו משוחק מחזה נצחי,  המותיר/מתיר מקום מסוים  לאני המשחק. ה"מקום המסוים ", הלא קבוע, הלא ברור, הנתון למשא ומתן  מתכונן בכל עבודה ועבודה ומאפשר מנעד של פרשנויות למושג  האלוהות הטרנסנדנטית, החורגת, הנקשרת בעבותות להתעסקות האמנותית הקונקרטית בחומר, בצורה ובמושג.

 

ד"ר יעל גילעת, המכון לאמנות, אורנים.

 

 

 

מתעסקות עם אלוהים

 

שם התערוכה 'מתעסקות עם אלהים' אוצר בתוכו עולם שלם של שאלות, מסע של חיפוש אחר אמת פנימית, אמונה וגבולותיה של האמונה. עיסוק בפולחן וטקסים, בגוף ובגוף הטקסט. כל אחת מהאמניות המשתתפות  מביאה פרשנות משלה  והתערוכה כמכלול מעלה פרשנויות  אישיות ואף קולקטיביות   של מושג האלוהות מזווית לאו דווקא אמונית-דתית, אלא כמושג רחב ומופשט יותר, העוסק במסע פנימי, גוף, טקס ופולחן אישי.

 

בתערוכה מציגות כעשר אמניות  פאטמה אבו-רומי, רות קסטנבאום בן-דב, נחמה גולן, מיכל זיגדון, רות דורית יעקבי, מאיה כהן לוי, שולי נחשון, זיוה נתנאל, מירוות עיסא, צילה פרידמן .  אמניות אלה, חלקן ממגזר חילוני - יהודי וערבי -  וחלקן מהמגזר הדתי, פורשות לפנינו פרקים של מסע אישי, דרך הגוף, הטקס והפולחן.

 

בעבודותיה של צילה פרידמן, מתקיים מסע בין שני עולמות - בין העולם הדתי-חרדי לחילוני. פרידמן נעה ביניהם ובוחנת בעבודותיה היכן הגבול? הנסתר מעין בין חולין לקודש, בין מסורת לעכשוויות. קווי העפרון הדקיקים שטים בחלל ונתפרים על גבי המצע, כמחפשים מקום, נקודות אחיזה, ומרמזים עבור פרידמן  את קוויה של מפה טופוגרפית ונימי דם זערוריים על פני העור. הקווים המתפתלים מתחברים ומתנתקים, חלקם נפרמים וחלקם מתקבצים יחדיו ויוצרים מעין מפתחות המעלות שאלה אילו מגירות פותחות או נועלות בנפש האמנית.  החיפוש האמנותי והחיפוש העצמי שלובים זה בזה ובאמצעים כה נזיריים מעלה פרידמן שאלות מהותיות של זהות ואמת פנימית.

 

אותו חיפוש ניתן לראות גם בעבודותיה של מיכל זיגדון, המצע בעבורה הינו סוג של מעבדה, בה היא מתנסה בשמנים שונים אשר ברגע נגיעתם בו מקבלים חיים חדשים, מקריים, בלתי ידועים מראש. בחיפושה אחר תגליות חדשות יוצרת זגדון סוג של בריאה. היא תוחמת את הכתמים המקריים בקו עפרון דקיק, כאילו מבקשת להגדיר את הלא מוגדר. זגדון מייצרת חיבורים בין עולם האמנות לעולם הדת. משתמשת בחפצים יומיומיים ומפגישה אותם עם טקסטים ומוטיבים סמליים של הדת. כאשר מוצא ההקשר היומיומי מהאובייקטים הם הופכים עבורה לאובייקט התבוננות. כך נוצר מרחב אין-סופי, מטאפיזי ומאפשר. מרחב המכיל  קונפליקטים, מתחים ומתיר איסורים. מרחב בו ניתן לוותר על שליטה ועל ידע לטובת מחוזות חדשים בלתי ניתנים לשליטה וודאות.

 

במשנה מפורטים סוגי השמנים והפתיליות בהן מותר ואסור להדליק נרות שבת (מצווה נשית בבית היהודי) את הטקסט הזה קוראים הגברים בערב שבת בבית הכנסת. זגדון אינה לומדת את הטקסט בדרך המקובלת, אלא בדרך האמנות. משתמשת בחלק מן המוטיבים המופיעים במשנה (שמנים וביצים) ומייצרת את העבודות ללא הבחנה בין מותר לאסור, בין מקריות לשליטה, בין קודש לחול .

רות דורית יעקבי מגדירה עצמה כשאמנית, כנביאה המתקיימת בהוויה שבין שני עולמות. יצירותיה מתקיימות בחלל של אי הידיעה בין שני מצבי קיום, בין שתי זהויות. הראשונה- חומרית. השנייה, רוחנית, נטולת גוף, צפה, מנותקת. במהלך. ביטוי העולם הכאותי המביא לתהליך בריאה וייצוב. בעבודותיה דמויות הנשים הן ייצוגים סכמאטיים של גוף ארוך, דמויות הנעות בין חללים מוארים וחשוכים. הנשים נוגעות-לא נוגעות באור השביר, בשכינה. פורשות ידיים לעבר אמת ראשונית. בין אשה קדשה לקדושה, בין טהורה לטמאה.

 

את הסדרה "ברוך אתה", 2009, החלה יעקבי בזמן שהות בנה בצבא. הציור הפך למעין איקונה, קמע, אובייקט מאגי בעל עוצמה ומתוך תחושת הפחד והסכנה גברה התפילה והאמונה בציור כמלאכת קודש, בו מתקיימת החייאה של החומר ושל כוחות הנפש. היצירה כגאולה פנימית, כרפואה.

המבט החילוני עולה מתוך עבודותיהן  של חלק מהאמנויות. מאיה כהן לוי ביצירתה "אורנמנט אסלאמי", 2002, פועלת ע"פ חוקי חתך הזהב. כהן לוי מנסה לתאר את המושלם ואז שוברת אותו. בעבודה זו מופרע המושלם ע"י שני  גופים שחורים המבטאים לדבריה את האיזון המופר. התייחסותה אל מושג אלוהים כאמנית חילונית, הינו חיפוש רוחני אשר נע בין הצורך ליציבות ולסדר הרמוני והשבירה שלו היומיומית.

 

זיוה נתנאל מנקודת מבטה כאמנית חילונית, מטעינה את הטלית סמל הטוהר ואמונה אדוקה בתרבות היהודית, בשאלות של מהות ומוסר. נתנאל בוחרת לציין את אחד מרגעי הקונפליקט שבחברה הישראלית - בין היהדות האורתודוכסית לזו החילונית.  אירוע שהתרחש בשנות ה-90 בו הפגינו חרדים לבושים טליתות ברחובות ירושלים. נתנאל מתכתבת עם ברנט ניומן( 1905-1970)    (Newman) אמן יהודי-אמריקאי אשר לעבודותיו המופשטות זיקה ליהדות ולקבלה , ובסדרת "המניין"  1997, מביאה את נושא הטלית בשפה מודרניסטית של הפשטה. אולם מתחת לפני השטח, מבעבעות תחושות קשות שלא מקבלות נראות, אלא דרך הטקסט המחבר.

 

לעומת בעבודותיה של נחמה גולן, אמנית שומרת מצוות, נשאלות שאלות נוקבות על מקום הגוף הנשי אל מול הטקסט או היעדר הטקסט התלמודי. הטקסט עבור גולן מהווה חומר גלם ליצירת אמנות עכשווית. דרכו מעלה שאלות נוקבות ומתריסות על מעמד האישה בעולם החרדי, דוגמא לכך ניתן לראות בעבודתה "ויסגר בשר תחתנה", 2010, הטקסט לקוח מספר בראשית פרק ב', פס' כא', הטקסט פלסטי, כירורגי בו בולט הכיתוב החסר התנכ"י, מתאר את תהליכי בריאת האשה מן הצלע . מן הכתוב עולה כי קדמו לבריאת האשה,  חיות השדה ועוף השמים. אדם מתכבד לקרוא בשם לכל חיה ועוף ומתוך טקס נתינת השמות מזהה האדם כי לכל החיות יש בנות זוג ורק לו לא נמצא עזר כנגדו, מקומה של האשה אחרונה בסדר  השתלשלות הבריאה מתורץ במדרשי האגדה "רצה הקב"ה כי יתבע האדם במו פיו אשה ,כדי שלא יאמר מה האשה הזו שנתת עימדי"        (מדרש בראשית רבה).  צילום מעובד, של כף היד השמאלית, מוכפל, תוך דיוק סגירת  קווי כף היד מוצג בתיבת אור.  על הדימוי שתול טקסט " ויסגר בשר תחתנה " הצגת הדימוי מואר מעלה אצל גולן זכרון לשני צירי זמן, טרום החטא אדם וחוה בגן עדן עוטים כתנות אור ולאחר החטא הופכת כסותם לעור ונקצב זמן חייהם על פני האדמה .

 

העיסוק בשאלות של נשים ודת חוצה גבולות  ובו נפגשות בתערוכה הנוכחית  אמניות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. פאטמה אבו-רומי יוצרת דיוקנאות שלה ושל אביה לבושים ברעלה. אבו-רומי בעבודותיה שוברת מוסכמות ומביאה לידי ביטוי את השאלות הנוקבות על זהותה כאמנית מוסלמית. הרעלה המסתירה את הפנים ומשאירה פתח צר לעיניים רקומה על גבי הבד ויוצרת פיתוי ויופי שסותר את הצניעות. האב, נדרש ע"י בתו  לחוות את מעמדה של האישה המוסלמית העוטה רעלה על פניה ובעצם לחוש או להזדהות עם מקומה. אבו-רומי מדגישה את אהבתה לאביה, עד כדי הערצה. דרך הציור היא מבקשת לחולל שינוי בחברה המוסלמית ומודעת לקושי העצום בכך. עוסקת רבות בכיסוי וגילוי, בשאלות עד כמה מותר ואיפה עובר הגבול?  מה כוחו של המבט בחברה ובאמנות?

 

רות קסטנבאום בן דב  בוחנת בעבודתה "בדים", 1999, את הקשר המורכב בין  היהדות לאמנות.  העבודה מורכבת מארבעה חלקים, הגוף הנשי מתגלה בהדרגה דרך הטקסט ותוך כדי כך הטקסט מתכסה ונעלם. בבד הרביעי מתגלה במעומעם גוף אישה ועל בטנה מופיעות שאריות של טקסט בצבע העור והבד. הטקסט לקוח מתוך התלמוד הבבלי, מסכת יומא, נ"ד. בן דב תוהה על היכולת שלו להכיל שתי גישות מנוגדות לחלוטין בנושא חוש הראיה ומקומו בחוויה הדתית. במרכז הטקסט יש דיון על הבדים - המוטות הנושאים את ארון הברית במקדש - האם הם נראים מבעד לפרוכת המכסה את הפתח של קודש הקודשים או לא? "הא כיצד [הבדים] נראין ואין נראין...דוחקין ובולטין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה". הטקסט נוגע בקשר שבין ראיה וגופניות, מחד גיסא, מתואר קשר זה, בין הבדים לשדיים ולשדי כשם האל, ובין הכרובים לזוג אוהבים ולאהבה בין האדם לאלהיו כחלק מחוויה של קודש בתרבות היהודית. מאידך גיסא, קיים פער בין תיאור הטבע בסידורי התפילה לבין ייצוג הקשר בין אדם לאלוהיו, הראיה כגורם מפריע, כהחמצה של העיקר, שהוא בלתי נראה.    

 

שולי נחשון בעבודת הוידאו "טבילה", 2006, מתקיים מסע אל חוויה נשית, אינטימית במסגרת מצווה דתית יהודית. נחשון יחד עם אמה ואחיותיה טובלות במקווה. בתרבויות רבות ובטקסים שונים , המיים, יסוד קיומי, חוזר כמקום לתיקון והטהרות, כמעניק חיים. נחשון מכניסה אותנו לתוך מקום אינטימי בחוויה של אחוות נשים. בו השיחות הקטנות על דברים דה-יומא מתערבבים עם אקט טקסי של הטהרות וזיכוך.

 

מירוות עיסא בעבודתה "סרגל הכאב", 2010, מביאה את תחושתה שהאדם החילוני נזכר באלוהיו ברגעי קושי ומשבר. אז פונה הוא אל האל לעזרה בתפילות וזעקות שבר. בסרגל הכאב מדרגת עיסא את סף הכאב מחלש לחזק ושואלת את הצופה - באיזה סף תפנה לאלוהיך?

 

אפרת פלד-שדה, אוצרת התערוכה

 

 

 


גירסה להדפסהגירסה להדפסה
 
 
ראשי  |  אודות  |  מפעלי ההנצחה  |  ספריה  |  גלריה  |  הרצאות, חוגים וטיולים  |  הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון  |  פייסבוק  |  English
Created by Consist